שקרים לבנים

כמה פעמים קרה לכם שראיתם חתול או כלב נטוש ברחוב ורציתם לקחת אותו לביתכם?

או שעברתם באחת המכלאות העירוניות או בעמותות למען בע"ח ורציתם לאמץ את כולם?

ובכן, אני מבטיח לכם שלי זה קורה הרבה יותר – לא פעם מביאים לי לקליניקה כלב פצוע ללא בעלים או ש "נשמות טובות" נוטשות ליד הקליניקה (או הבית, או האוטו) גורים רכים או שפשוט מתקשרים לעדכן אותי על חיות נטושות בשכונה.

כך יצא שכל פעם הייתי חוזר הביתה עם "מתנה" חדשה לאשתי ואז מתחיל נוהל קבוע שכולל:

1. אני חוטף צעקות שאי אפשר להפוך את הבית לגן חיות
2. אני מבטיח לעשות הכל כדי למצוא בית חם לשוקי מהר כל האפשר
3. אני מוצא מאמץ
4. אני חוטף צעקות כי אשתי כבר נקשרה לשוקי ועוד פעם גרמתי לה לבכות כשמצאנו לו בית.

בסופו של דבר אני וזוגתי (שתחיה…) הגענו להסכם – אני מתחייב לעשות מאמץ לא להביא כל חיה שבטעות עברה ליד המרפאה הביתה,  ואם אין ברירה אני מתקשר להודיע ומבקש רשות להוות בית זמני לכלב או החתול התורן.

ההסדר עבד לא רע עד בוקר אחד כשהגיע למרפאה גור חתולים חמוד ובודד. הבעיה הייתה שכבר די ניצלתי את המכסה לאותו חודש והייתה סכנה מוחשית שהבאת הגור הביתה תהיה הקש ששובר את גב הגמל (או בעצם את הגב של אשתי) ואני והחתול יחדיו נמצא את עצמנו ברחוב.

החלטתי להדחיק את הבעיה – בהפסקת הצהרים הבאתי את החתול לחצר הבית וחזרתי למרפאה. בניתי על כך שעד הערב, כשאשתי תחזור, אני כבר אחשוב על סיפור שיימס את ליבה ויציל את עורי.

בשבע בערב צלצל הטלפון במרפאה והאסיסטנטית הודיעה לי שאשתי על הקו. ניגשתי לטלפון בחיל ורעדה (ועם אטמי אוזניים) מוכן לשטיפה מוצדקת וכך התנהלה השיחה:

אשתי – "אתה לא יודע מה מצאתי בבית כשחזרתי…."

אני – "אני קצת עסוק כרגע, אולי נדבר אחר כך?"

אשתי – "אבל אתה חייב לשמוע, נכנסתי לגינה ומצאתי חתול מקסים שאימץ אותנו"

אני חייב לומר שאני מצטיין בחשיבה מהירה ומייד הבנתי איזה פתח חילוץ נפתח בפניי…

"חתול, איזה חתול?" שאלתי

"גור חמוד בצבע לבן" ענתה אשתי "ודווקא אותנו הוא החליט לאמץ" הוסיפה.

מאחר ולימדו אותי בצבא לנצל מצבים ושההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, הגבתי מייד "לא החלטנו שלא הופכים את הבית לגן חיות? אין לנו מספיק חיות גם ככה?"

"אבל הוא כזה מתוק, אנו חייבים לטפל בו" ענתה אשתי

"טוב" עניתי "אם את מתעקשת…"

וכך זה המשיך גם בבית – אשתי מטפלת בחתול, משחקת אתו, נותנת לו מים ואוכל, ואני מזכיר לה שהחתול היה רעיון שלה, שבכלל תגיד תודה שהסכמתי ושיותר לא תעיז לצעוק עליי כשאני מביא חיות הביתה. קשר השתיקה נשמר גם במרפאה וכל הצוות הוזהר לא לגלות שמקור החתול הוא בעצם אני.

כך זה נמשך מספר שבועות עד שהגור גדל לתפארת ומצא בית חם.

רק אחרי מספר חודשים אזרתי אומץ וסיפרתי לאשתי את האמת, וכמו שאתם שמים לב, גם נשארתי בחיים כדי לספר את הסיפור…